ה- TGV (בצרפתית: Train à Grande Vitesse, "רכבת במהירות גבוהה") הוא שירות הרכבות המהיר ביותר בצרפת, המופעל על ידי SNCF, מפעילת הרכבות הארצית בבעלות המדינה. ה- SNCF החל לעבוד על רשת רכבת מהירה בשנת 1966 , ובהמשך הציג את הפרויקט בפני הנשיא ולרי גיסקרד ד'אסטינג שאישר אותו. אבות טיפוס TGV התפתחו במקור כטורבינות למונע באמצעות טורבינות גז, והפכו לרכבות חשמליות עם משבר הנפט בשנת 1973. בשנת 1976 הורה SNCF על 87 רכבות מהירות גבוהה מ- GEC-Alsthom. בעקבות שירות הפתיחה בין פריז לליון בשנת 1981 ב- LGV Sud-Est (LGV עבור Ligne à Grande Vitesse; "קו מהיר"), הרשת, שבמרכזה פריז, התרחבה לחיבור ערים מרכזיות ברחבי צרפת (כולל כמו מרסיי, ליל, בורדו, שטרסבורג, רן, מונפלייה) ובמדינות שכנות בשילוב של קווים מהירים וקונבנציונליים. רשת TGV בצרפת נושאת כ -110 מיליון נוסעים בשנה.

כמו השינקנסן ביפן, TGV מעולם לא חווה תאונה קטלנית במהלך ההיסטוריה המבצעית שלה; מערכות האבטחה המשולבות הן מהמתקדמות בעולם. המסלולים המהירים, המוחזקים על ידי SNCF Réseau, כפופים אף הם לוויסות כבדות. מול העובדה שנהגי הרכבות לא יוכלו לראות אותות לאורך המסילה כאשר הרכבות יגיעו למלוא המהירות, פיתחו המהנדסים את טכנולוגיית איתות הקבינה TVM, שתוצא בהמשך ברחבי העולם. זה מאפשר לרכבת העוסקת בבלימת חירום לבקש תוך שניות את כל הרכבות הבאות כדי להפחית את מהירותן; אם נהג לא מגיב בטווח של 1.5 ק"מ (0.93 מייל), המערכת תעקוף את הפקדים ותצמצם את מהירות הרכבת באופן אוטומטי. מנגנון הבטיחות של TVM מאפשר TGVs המשתמשים באותו קו לצאת כל שלוש דקות. [1] [2]

רכבת מבחן TGV קבעה את השיא העולמי לרכבת הגלגלים המהירה ביותר והגיעה ל- 574.8 קמ"ש (357.2 קמ"ש) ב- 3 באפריל 2007. [3] שירותי TGV קונבנציונליים פועלים עד 320 קמ"ש (200 קמ"ש) על LGV Est, LGV Rhin-Rhône ו- LGV Méditerranée. [4] בשנת 2007, המסע המתוכנן המהיר ביותר בעולם היה מהירות ממוצעת התחלה-לעצירה של 279.4 קמ"ש (173.6 קמ"ש) בין Gare de Champagne-Ardenne ו- Gare de Lorraine על LGV Est, [5] [6] לא עלה עד לשנת 2013 המדד הממוצע של 283.7 קמ"ש (176.3 קמ"ש) בשירות המהיר של שיג'יאנג ועד ז'נגז'ו של הרכבת המהירה בסין של שיג'יאנג – ווהאן בסין. [7]

ה- TGV הועלה באותה תקופה שבה פרויקטים טכנולוגיים אחרים בחסות ממשלת צרפת, כולל רקטת אריאן 1 ומטוס העל הקולי קונסורד; תוכניות המימון הללו היו ידועות כמדיניות לאומית של אלופות (תרגום מילולי: אלוף לאומי). ההצלחה המסחרית של הקו המהיר הראשון הביאה להתפתחות מהירה של שירותים לדרום (LGV רון-אלפ, LGV Méditerranée, LGV Nîmes – Montpellier), מערבה (LGV אטלנטיק, LGV Bretagne-Pays de la Loire, LGV Sud אירופה אטלנטיק), צפון (LGV Nord, LGV Interconnexion Est) ומזרח (LGV Rhin-Rhône, LGV Est). המדינות השכנות איטליה, ספרד וגרמניה פיתחו שירותי רכבת מהירות גבוהה משל עצמן.

מערכת TGV עצמה משתרעת על מדינות שכנות, בין ישירות (איטליה, ספרד, בלגיה, לוקסמבורג וגרמניה) או באמצעות רשתות נגזרות של TGV המקשרות בין צרפת לשוויץ (Lyria), לבלגיה, גרמניה והולנד (Thalys), כמו גם לבריטניה (יורוסטאר). מתוכננים מספר קווים עתידיים, כולל הרחבות בתוך צרפת ומדינות הסביבה. ערים כמו טורס ולנס לה מאן הפכו לחלק מ"חגורת הנוסעים של TGV "סביב פריז; ה- TGV משרת גם את נמל התעופה שארל דה גול ואת שדה התעופה ליון-סן-אקופורי. אטרקציה למבקרים בפני עצמה, היא נעצרת בדיסנילנד פריז ובערים תיירותיות כמו אביניון ואקס-אן-פרובנס. ניתן להשיג Brest, Chambéry, Nice, Toulouse ו- Biarritz על ידי TGVs הפועלים על תערובת של LGVs וקווים מודרניים. בשנת 2007, SNCF הניבה רווחים של 1.1 מיליארד אירו (כ- 1.75 מיליארד דולר, 875 מיליון ליש"ט), מונעים ברובם על ידי מרווחים גבוהים יותר ברשת TGV